גלית הייתה לא מרוצה בעבודתה. היא הגיעה אליי לאחר שמצאה את עצמה מתלוננת שוב ושוב על העובדים האחרים, על המנהלת שלה, על הקולגות וכן – גם על עצמה: “העובדות האחרות כל כך לא נחמדות, הן אף פעם לא מזמינות אותי לאכול איתן צהריים”, “המנהלת שלי נותנת לי המון משימות – אני עובדת בעומס בלתי נסבל, נמאס לי”, “הם ממש לא הוגנים בחברה, אני עובדת המון שעות נוספות לא מתוגמלת כספית, וכשאני לוקחת חופש – מורידים לי ימים במקום לצ’פר אותי על כל השעות הנוספות”, ועוד ועוד.
מטרת האימון הכללית של גלית הייתה: “אני אסרטיבית בעבודה”. במפגש הזה גלית רצתה שנבחן איך אפשר שהמנהלת שלה תתחשב בה, שהעובדות האחרות יתייחסו אליה בחביבות, ושיתגמלו אותה בצורה הוגנת, היא אמרה שלמרות התלונות שלה (שרק את חלקן היא הביעה בקול) שום דבר לא משתנה. גלית מצאה שהמשותף לכל השאיפות האלו: הנעת העובדים האחרים כך שהיא תוכל להשיג את רצונה בדרך אפקטיבית.
גלית הייתה “קורבן” – היא האשימה את הסובבים אותה במצבה, לא לקחה אחריות לשנוי המצב. דרך קלה לזהות האם אתם קורבן היא להקשיב לעצמכם: האם אתם נוטים להתלונן ולהאשים אחרים?
גלית הבינה שהתלונות שלה לא מסייעות לה להנעת עובדים בחברה, לא משנות את המצב אלא מנציחות ומעצימות אותו.
תחילה גלית הבינה שהיא רוצה לשנות ואחר-כך שאפשר לשנות. התובנות שהאלו דִרבנו אותה, הקנו לה אופטימיות בתהליך ואנרגיות לעשייה מקדמת.
כדי להשיג את מטרתה: הנעת עובדים, גלית בחרה להפוך תלונות לבקשות, וכך לקחת אחריות, ולהזיז.
היתרונות שבבקשת בקשות:
1) לצד השני ברור מה מבוקש ממנו.
2) הצד השני יכול לבחור באחת משלוש אפשרויות: להסכים לבקשה, לסרב, להציע הצעה נגדית. ומשם ניתן להתקדם הלאה.
גלית ביקשה: “אל תוריד לי את שלושת ימי החופש שלקחתי, כי במשך החודשיים האחרונים עבדתי שלושים ושש שעות נוספות ולא תוגמלתי על כך”, היא פנתה לעובדות האחרות: “אשמח להצטרף אליכן לארוחת הצהריים, אם מתאים לכן”.
גלית גילתה שכאשר היא פונה בבקשה, ברור לצד השני מה היא רוצה ממנו וכך – היא מניעה אותה ומשיגה את רצונה.