יאיר (שם בדוי) הגיע לפגישת האימון שפוף ומתוסכל. הוא התחיל לעבוד כמנהל במקום עבודה חדש לפני כשבועיים ושום דבר לא מתרחש כפי שציפה. הדברים נראים לו מעורפלים ותחושת העמימות יוצרת אצלו חששות רבים. למשל: הקולגה שאמור היה להדריך אותו עושה זאת בחוסר רצון ובלי סבלנות, הבוס שלו לא נתן לו מספיק משימות לגבי הפרויקט שעליו לנהל, ולא נותן לו תוכנית קשיחה ומובנית לגבי העתיד הצפוי לו בארגון, הוא הוצג בפני האחרים ללא ה”טייטל” של התפקיד שלו (וזה עורר אצלו חשש שמא הוא מיועד לתפקיד זוטר יותר), הבוס שלו לא ניגש בבוקר להגיד לו “בוקר טוב”, הבוס עדיין לא זימן אותו לפגישות מסוימות… וכו’ כו’.
בארגון שבו יאיר התחיל לעבוד הדברים נעשים אחרת מאיך שהם נעשו בארגון הקודם: הארגון שטוח, לא משתמשים ב”טייטלים”, רישמיות כמעט ולא קיימת, מעניקים למנהלים החדשים את הזמן הנדרש להם ללמידה של הארגון והידע ורק אח”כ מכניסים לתפקיד ולעשייה וכו’ וכו’.
שיקפתי ליאיר את מה שאני שומעת – הטון הכללי שלו היה תלונתי ומאשים, הוא היה קורבני! יאיר הסכים, אך אמר שאינו יודע מה אפשר לעשות במצב הנתון ושאולי הוא צריך להיות אגרסיבי יותר בדרישותיו…
הזמנתי אותו לבחור בלקיחת אחריות ולהפוך ממובל ע”י הנסיבות והאנשים שסביבו ל-מוביל. אחריות בשפה האימונית פירושה: להיות גורם מרכזי בעניין ולגרום לדברים שיתרחשו. מי שבוחר לבחור באחריות בוחר בעוצמה. יאיר התלהב מהאפשרות החדשה שתסייע לו לפתור את המצב המתסכל ולהוביל את העניינים לטובתו.
אחרי כן ביררנו יחד מה בעצם הוא רוצה שיקרה, מה התוצאה שהוא רוצה להשיג לנוכח מה שסיפר.
ובשלב האחרון, כשיאיר בחר בגישה של מי שאחראי שהדברים שהוא רוצה יתרחשו, מיפינו את כל הפעולות הנדרשות ויצרנו תוכנית פעולה בהתאם.
יאיר יצא עם בהירות לגבי המצב הנוכחי ולגבי המצב הרצוי לו ועם עשייה מקדמת שתאפשר לו להוביל במקום להיות מובל.