דחיינות – לדחות למחר את מה שאפשר (וגם את מה שאי אפשר)
דחיינות היא הנטייה לדחות מטלות, משימות ועשייה בכלל, עד כדי כך שכל מה שלא חייבים לעשות עכשיו – נעשה מחר.
הדחיינים סובלים לעתים מרגשות אשם. הם מנהלים עם עצמם דו-שיח כמו: “למה אני לא מתקדם?” “למה אני תמיד מפגר אחרי כולם?” “יכולתי כבר לעשות את זה אלף פעם, זה בסך הכל עשר דקות עבודה” …
אנשים נוטים לדחות מסיבות שונות: פרפקציוניזם, עצלנות, אי ידיעה מה הצעד הבא שעליהם לבצע, חוסר מוטיבציה, פחד מכישלון, פחד מהצלחה וכו’.
איתי, איש שיווק, נטה לדחות משימות ומטלות הקשורות לעבודתו. כל מה שלא נכנס תחת ההגדרה “דחוף” – נדחה. ההרגל לדחות גרם לבלאגן שהביא לירידה בביצועיו וכמובן בתוצאות שהיה עליו לספק – פחות לקוחות לחברה ופחות לקוחות מרוצים.
איתי חש תסכול מהמצב ובחר לשנות את ההרגל הרע של לדחות בהרגל חדש וטוב – הוא קרא לו בשם: ‘חריצות’. החריצות, כך הוא האמין, תאפשר לו התקדמות, ראש שקט.
איתי בחר, כשלב ראשון, לסיים פיגורים בעשייה שלו. הוא ערך רשימה של כל מה שנדרש לו לעשות כדי “לנקות שולחן”, והחליט שעד לפגישת האימון הבאה הוא לוקח אחריות על 5 משימות שנדחו ומסיים אותן. לפגישה הבאה הוא הגיע עם כמה סימני שאלה: היה לו שבוע עמוס בעשייה וכמו בחדר כושר, השריר החדש של חריצות שאיתי הפעיל השבוע “התכווץ” וכאב לו. הוא שאל את עצמו האם המאמץ שווה את התוצאה? תשובתו הייתה – כן. בשבוע הקרוב בחר לקחת אחריות על משימות נוספות כדי לסגור את הפערים שצבר.
לאחר שלושה שבועות איתי ‘ניקה שולחן’ ובחר להמשיך לשלב הבא – להתנהל בחריצות. הוא עשה משימות ומטלות ברגע שניתנו לו או מייד כשיכול היה. פתאום התפנה לו זמן, הוא אכן השיג התקדמות שהתבטאה בתוצאות ובנוסף, ראש שקט, רווח נוסף שאיתי גילה כשהתנהל בחריצות הוא אנרגיה. איתי גילה שככל שהוא עושה ופועל יותר – כך הוא נטען באנרגיה רבה יותר לעשייה.
